ונתת ואכלו ושבעו, כי תבא עג 

ערש"ק פרשת, ונתתה... ושבעו, כי תבא ע"ג

אומרת התורה, בעניין ביעור מעשרות[1], כי תכלה לעשר את-כל-מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר  ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו.

מציין רש"י במקום, תן להם כדי שבען.

מהות ענינה של הנתינה, הינה השביעה אשר עוברת דרך האכילה (ללא האכילה לא ניתן לשבוע, כמובן שאכילה אין כוונתה דווקא האכילה בפה, אלא הקבלה והשימוש).

ידועה המחלוקת בגמרא, האם המעשה נקרא שמו בתחילת העשייה או שמא נמשך הוא מתחילת העשייה ועד תומה.

הנתינה נובעת מהכרת צורך האחר.צורך האחר נמדד ע"פ הנצרך ולא ע"פ הנותן.הנתינה נמדדת ב"קבלת האחר וב"שביעת" המקבל, הנתינה לבדה אין בה כדי להורות לקיומה של נתינה.

יש ויינתן יותר מצורך המקבל, יש ויינתן פחות מצורכו.הנתינה היתרה, הגדולה מצורך המקבל, אליה וקוץ בה.בהיות הנתינה גדולה מכפי יכולת המקבל להכיל, נתינה זו יש ותביא לידי קלקול.קלקול זה נובע מאי יכולתו של המקבל להכיל ולהתמודד עם השפע הרב, שפע אשר גדול מכפי יכולתו.הנתינה שכזו, נתינה שמה?

נתינה אשר אין בה כדי "שביעת" המקבל, קשה היא מאוד.נתינה שכזו לא רק שאיננה תורמת באמת לנצרך, נתינה שכזו יש בכוחה להביא הנצרך לחולי.נתינה זו, אשר אין בה כדי שביעה, יש ותביא לידי תאווה, בהיות צורך זה לא מסופק, יבוא הנצרך לידי חולי.

עמדו חז"ל על חומרת האכילה בפניו של אדם אשר אין לו מה יאכל.אומרת הגמ' ישתין בפני אדם ואל יאכל בפני אדם.האכילה בפני אדם אחר, גם בהיותו שבע, לא כל שכן כאשר אינו כזה, מביאה לידי תאווה, תאווה אשר אינה מסופקת, קשה היא.

מדד הנתינה, תלוי הוא בשנים, הנותן והמקבל.המקבל, צריך שהניתן יהווה עבורו נתינה, היינו סיפוק.הנותן צריך שתהיה הנתינה כפי מידתו, מידת יכולתו לתת.נתינה אשר אינה כמידתו, אסורה היא.

שיערו חז"ל מידתה של נתינה, שיעור הנתינה הינו השיעור המינימאלי עליו מצווה הנותן.שיעור זה אמדו חכמים שהינו שיעור המביא לידי שביעה אדם רגיל.מדד הנתינה הינה המקבל.

בשיעור המכסימלי נתנו חז"ל שיעור ג"כ.בשיעור זה התייחסו חכמים לא למקבל אלא לנותן.יודעים חז"ל נפש האדם, נפש אשר משתוקקת ליתן ולסייע לאחר.ידעו חז"ל שהנתינה מ"מכרת" ויכולה להביא לידי נתינה רבה, נתינה הגדולה ממידותיו של הנותן.

דאגו חז"ל, הנותן שלא יבוא להיותו נזקק, נזקק בשל נתינו הרבה מדיי, נתינה הגדולה מכפי מידותיו.

הדאגה לאחר מצריכה ג' שלבים, נתינה, קבלה ושביעה, בהיות ג' תנאים אלו אזי השקיפה ממעון קדשך מן-השמים וברך את-עמך את-ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש.

ונתתה  ואכלו   ושבעו

שבת שלום

[1] ביעור מעשרות:חייב אדם להפריש תרומות ומעשרות מגידולי הקרקע, תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, מעשר עני לעני.באם הפריש אך לא נתנם לממוענים, בשנה השלישית לשמיטה, מוציא מביתו ונותנם.